האם חולה אבל מותר לגלח ראשו כששערות ראשו מתחילים לפול בשעת כימוטרפיה

לכבוד הרה''ג אלחנן פרינץ שליט''א

כתב כת''ר:

נשאלתי אודות מי שהוא תוך ל' לפטירת אביו, וב"מ יש לו את המחלה הידוע ה' ירחם, והוא בתחילת תהליך של כימוטרפיה, ושערות ראשו מתחילים ליפול, והרופאים ממליצים להדביק שיערות על הראש כדי שיראה טוב ואל יפול רוחו. הבעיה היא, שלפני שמדביקים את השיער, יש לגלחו לגמרי כדי שיוכלו להדביק את השיער.

א. האם עליו להמתין לאחר ל' לפטירת אביו או שיכול לעשות מיד.

ב. האם יש להתיר בנסיבו אלו לגלח הראש בתשעת הימים. ע''כ דברי כת''ר.

א) כתב הפתחי תשובה ס''שצ ס''ק ב, ''לגלח שערו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י מותר להעמיד באנקע"ס בשלשים של אבל אם צריך לכך הרבה, הגם שצריך לגלח הראש קודם עבור זה, וכן בחול המועד ע"כ.''

והפירוש של של ''באנקע''ס'' הוא הקזת הדם כמ''ש המ''ב ס''תצו ס''ק ח, ''כתב באו"ה אדם הנופל או הנגוף ונצרר דם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשיב חולי הפנימי ומאחר שאין מצטער כ"כ ויכול להמתין למחר בלי סכנה נראה דאסור להקיז דם שקורין קעפפ"ן [ובלשוננו באנקע"ס] אפילו ביו"ט שני של גליות ואפילו ע"י עכו"ם עכ"ל.'' ע''ש.

ויש להסביר דעת החמ''ד, שי''ל שחז''ל לא גזרו מעיקרא שאין לאבל לגלח ראשו כשהגילוח הוא לצורך רפואה. ויש לדמות זה למ''ש הטור ס''שפא, וז''ל ''או שסך להעביר הזוהמא, או לרפואה כגון שיש לו חטטין בראשו מותר... וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה, רוחץ, דדמי לסכנה ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס הוא, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. ע''כ. כתב הרמב"ן מה שכתב שלא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו יפה כיון, אבל מה שכתב אם אינו רוחץ בא לידי סכנה, לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך.''  ע''ש.

ולכן י''ל שסבר החמ''ד שמי שצריך להקיז דם הוא ג''כ בכלל ''מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך.'' ולכן ק''ו לגבי חולה שיש לו מחלת הסרטן שהוא בכלל ''מצטער הרבה'' וגם הוא כבר בא ''לידי מיחוש בכך''. 

ב) אלא יש לחלק, שלגבי דין החמ''ד הגילוח הוא הכשר לרפואה עצמה, אבל בנד''ד הגילוח אינו מועיל לרפואה כלל אלא הוא רק הכשר כדי להציל את החולה מבושה, דהיינו שע''י הגילוח החולה יכול ללבוש פאה נכרית כדי שלא להתבייש בפני אחרים. ולכן נראה שזה בכלל ''כבוד הבריות'', ויש לחקור אם כבוד הבריות דוחה דין אבילות.

וי''ל שהאיסור לאבל לגלח הוא רק מדרבנן, וזה כמ''ש הרמב''ם הל' אבל פ''ה הל''א, ''אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם. אסור לספר ולכבס...''. ע''ש. ואף לגבי יום ראשון של אבילות, כתב מרן י''ד ס''שצט יג, ''...והעולם נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת אפי' הוא יום מיתה וקבורה.'' וכתב הרמ''א שם, ''דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבלות דאורייתא וכן המנהג פשוט ואין לשנות.'' ע''ש. ולכן לפי מנהג העולם אף יום ראשון הוא רק מדרבנן.

ולפי זה י''ל שכיון שהאיסור לאבל לגלח הוא רק מדרבנן, אז כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, כדמצינו ברמב''ם הל' כלאים פ''י הל''כט, שכתב ''אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום. ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות. לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.'' ע''ש.

ואל תאמר שזה רק בשב ואל תעשה, דהיינו שכבר עליו שעטנז של דבריהם, ולכן מותר לו להמשיך ללבושו כיון שזה בשב ואל תעשה, משא''כ בנד''ד שהאדם רוצה לגלח שער ראשו בקום עשה, שזה אינו, שכתב מרן א''ח ס''שיב א, ''משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח'', הרי טלטול זה הוא בקום עשה, ועדיין הוא מותר משום כבוד הבריות. ועיין בביאור הלכה שם ד''ה דהא, שכתב ''ואף שיש בזה שני איסורין דרבנן טלטול מוקצה וגם מכרמלית לרה"י אפ"ה כבוד הבריות דוחה אותן [ישועות יעקב].'' ולכן ק''ו בנד''ד שיש רק איסור דרבנן אחד שי''ל שכבוד הבריות דוחה איסור גילוח.

ג) ויש לצרף לזה שיש סברה לומר שכל טעם שיש איסור דרבנן לאבל לגלח הוא מפני שגילוח הוא דרך יופי. ולכן מצינו שכתוב במו''ק יט: ''שלשים יום מנלן יליף פרע פרע מנזיר כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו וכתיב התם גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים אף כאן שלשים.'' הרי שיש לדמות איסור גילוח לאבל לאיסור גילוח לנזיר. ומצינו בנזיר שהטעם שהוא צריך להגדיל שערו הוא כמ''ש הספרנו פר' נשא פ''ו ה, ''ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער.'' וכתב התורה תמימה פר' שמיני פ''י ס''ק ד, ''דענין הפריעה ופרימה בכלל היא סימן לאבילות וצער מפני שהוא ענין ניול.'' ע''ש. ולכן י''ל שמי שיש לו שער על ראשו והוא צריך לגלח שערו כדי שהוא נראה קירח, אף זה נוול ויש לו בושה לצאת ברה''ר בלי שום שער על ראשו. ולכן י''ל שאין גילוח כזה בכלל האיסור לאבל לגלה ראשו, שאין זה גילוח של יופי אלא הוא גילוח של נוול.

ויש לדמות זה למ''ש בירמיהו פ''מא ה, ''ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים...''. ופירש המצודת דוד שם, ''מגולחי זקן - דרך צער ואבל על חורבן ירושלים ובית המקדש וגלות יהודה.'' הרי שיש גילוח שהוא צער ונוול וסימן אבילות.

וכן כתב הרד''ק בשמואל ב' פ''י ה, ''כי לא היה מנהגם לגלח הזקן ואפילו במסםרים אלא השפם לבד, אלא אם כן משום צער ואבל, כמו שאמר מגלחי זקן וקרעי בגדים, וחרפה היא גלח הזקן...''. ע''ש.

ולפי זה אף י''ל בנד''ד ש''חרפה היא'' לחולה זה לגלח כל שער ראשו, ולכן אין זה ביטול אבילות, אלא אדרבה הוא סימן אבילות כמ''ש ברד''ק ומצודת דוד הנ''ל. ולכן יש סברה לומר שלא גזרו חז''ל שאבל אינו יכול לגלח בגילוח כזה שהוא חרפה לו והוא בכלל סימן לאבילות. וכן י''ל לגבי תשעת הימים שיש להתיר, שבפסוק בירמיהו הנ''ל הגילוח היה ''על חורבן ירושלים ובית המקדש וגלות יהודה.''

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני