האם מותר להניח פח אשפה בבית הכנסת כדי שהמתפללים שם יכולים לשים שם ניר קנוח אף

לכבוד הרה''ג יהודה וינגוט שליט''א

כתב כת''ר, ''בית הכנסת בארץ ישראל שהוקם על תנאי. האם מותר שיהא מונח פח אשפה (מיועד לניר קנוח אף וכדו') בכניסה במקום לא מרכזי או שעצם המצאות 'אשפה' היא בזיון.''

א) כתוב בפר' צו פ''ו ג-ד, ''ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור.'

ולפי זה כתב הרמב''ם הל' תמידין ומוספין פ''ב הל''יב יד, ''כיצד תורמין... וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים. במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה. וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח... כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן.'' ע''ש. הרי אף שצריך להוציא כל אלו (מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה וכו') מהמקדש, מ''מ עדיין מותר להניח אותם במקדש עד שעה הוצאה.

וראיתי במשנה למלך שם הל''יג, שכתב ''רבינו ס"ל דבכל יום היו מוציאין אותה כדי שיהיה בכל יום המזבח פנוי, ולעולם דאף לרבינו אינה מצות עשה להוציא את הדשן בכל יום ואם לא הוציאו בטלו מצות עשה, אלא דס"ל דכך הוא דרך כבוד שבכל יום יוציאו את הדשן כדי שיהיה מקום המערכה פנוי ויהיו הכהנים מהלכים במזבח כרצונם ולא יעכב אותם הדשן... דדשון זה אינו מצוה מצד עצמו כי אם דרך כבוד... ודע שראיתי להר"ב לח"מ שכתב דלדעת רבינו בכל יום היו מוציאין האפר ומורידין אותו למטה ואח"כ כשהיה רבה למטה מוציאין אותו חוץ לעיר ע"כ. ולא ידעתי מאין למד הרב דין זה דההוצאה דחוץ לעיר לא היתה בכל יום כי אם כשהיתה רבה, ובדברי רבינו לא ראיתי רמז לזה.'' ע''ש. וכן הוא במנחת חינוך ס''קלא. ע''ש.

הרי אף שהוא ''דרך כבוד'' להוציא את הדשן מהמקדש כדי שיהיה המזבח פנוי, מ''מ עדיין אמרה התורה בפירוש ''ושמו אצל המזבח'', שאין לומר שכיון שהוא כבוד למזבח להוציא את הדשן שהכהן צריך להוציאו מיד, שזה אינו, אלא מותר להניח את הדשן אצל המזבח דרך עראי עד זמן הוצאתו. וגם יש לדקדק שמצוות תרומת הדשן הוא רק פעם אחת ביום כמ''ש הרמב''ם שם הל''י-יא, ולא מצינו שהכהן צריך לפנות הדשן מהמזבח בכל שעה כיון שזה כבוד למזבח. ולדעת הלחם משנה א''צ צריך להוציא את הדשן אף בכל יום אלא רק ''כשהיה רבה'', משא''כ לדעת המל''מ שעכ''פ צריך להוציאו פעם אחת בכל יום.

ולכן יש ללמוד מזה לנד''ד, שאף שהוא כבוד לבית הכנסת להוציא ניר קנוח אף משם, מ''מ הוא עדיין מותר להניח אותם באיזה כלי עד שעת הוצאה שהיא ''כשהיה רבה'' כמ''ש הלחם משנה, או פעם אחת בכל יום כמ''ש המל''מ. 

ב) ועוד מצינו שכתוב בתוספתא דפסחים פ''ד י, ''כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו הכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים, כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקיה כחלב.''

ופירש הערוך השלחן לעתיד הל' קרבן פסח ס''קפב אות כב, ''כשגמרה כת ראשונה להקריב פותחין דלתות העזרה ויוצאת כת הראשונה ונכנסה כת שנייה, יוצאת שנייה נכנסה שלישית... וכשגמרה כת שלישית ויצאה רוחצים את העזרה, כיצד אמת המים היתה הולכת בעזרה והיו פוקקים בכניסה ויציאה ונתמלאה כל העזרה מים ומסיר הדם, ואח''כ פותחין והמים יוצאים.'' ע''ש. 

הרי אף שיש לכלוך הדם בכל העזרה אחר הכת הראשונה וגם אחר הכת השנייה, מ''מ הכהנים לא פקקו אמת המים כדי לנקות את העזרה מיד, אלא הם חכו עד סוף הכת השלישית כדי לנקות את העזרה מלכלוך הדם. הרי מצינו שא''צ להוציא את הלכלוך מהמקדש מיד, אלא רק בסוף כשהם גמרו שחיטת כל הקרבנות. וי''ל שהכהנים למדו כן ממה דמצינו לגבי הוצאת הדשן שכתוב בתורה ''ושמו אצל המזבח'' שא''צ להוציא את הדשן מיד אף שהוא דרך כבוד למזבח להוציאו כמ''ש המל''מ הנ''ל.

ג) ועוד מצינו שכתוב במשנה מדות פ''ג מ''ב, ''ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים, כמין שני חוטמין דקין, שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי, יורדין בהן ומתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון.''

ופירש הרע''ב שם, ''שהדמים הניתנים על יסוד מערבי - כגון שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שלאחר כל המתנות היה שופך שיירי הדם על יסוד מערבי. ועל יסוד דרומי - שיירי הדם של חיצוניות. יורדין - דרך אותן נקבים, ומתערבים באמת המים שבעזרה, ומשם יוצאין לנחל קדרון. ובעלי גנות היו קונים אותן מן הגזברים לזבל בהן את הקרקע.''

ופירש התפא''י שם, ''ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו.'' ע''ש.

נראה מזה שאף שצריך להוציא שיירי הדם מהמקדש, מ''מ לא עשו חז''ל נקבים גדולים ורחבים כדי שהכהן יכול לשפוך את הדם מיד לתוך האמה. אלא סגי במה שהדם זוחל לנקבים אלו לאט לאט דרך ''מזחילה'' שהיה במזבח. הרי אף שצריך להוציא שיירי דם מהמקדש, מ''מ עדיין אין להוציאם מיד.

ולפי זה אף י''ל הכי לגבי הוצאת ניר קנוח אף, שאף שצריך להוציאו מבית הכנסת כיון שיש בו לכלוך האף, מ''מ האדם א''צ לעשות כן מיד, אלא הוא יכול להניח אותו בבית הכנסת באיזה כלי כדי להוציאו אח''כ.

ד) ויש לחקור אם לכלוך האף נחשב טינוף או לא. ולכן כתב הרמ''א ס''צב ז, ''ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה (כל בו). וכן בצואת האוזן והאף כי אם על ידי בגד (מהרי"ל).'' וכתב הגר''א שם, ''וכן כו'. כיון דקראן בגמ' בפ' המקבל צואה, ולא נראה.'' וזה כמ''ש בב''מ קז: ''ר' יוסי בר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומיעוטן יפה.'' אלא נראה שסבר הגר''א שאין כוונת הגמ' לומר שהלכלוך שבאף יש לו דין ''צואה'' ממש כדי לומר שצריך להרחיק ממנו ד' אמות בשעת ק''ש ותפילה, אלא הלשון צואה כאן היא רק כפשוטה, דהיינו שלכלוך זה ''יצא'' מהאף, ותו לא.

וזה בכלל מ''ש השאגת אריה בס''עז, בדף ע, ''דכה''ג מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהלשונות שוים והפירוש מתחליפין וכמבואר בהתוספות ושאר הפוסקים.'' ע''ש. וכן הוא בתוספות חולין סח. ד''ה אדם, וז''ל ''ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן...''. ועיין עוד בזה ביד מלאכי אות שעד, ובעין זוכר מע' ל' אות יד. ע''ש. ולכן אף בנד''ד י''ל שאף שכתוב בגמ' הנ''ל ''צואת החוטם'', אין להוכיח מזה שיש לצואת החוטם דין צואה ממש.

ולכן שפיר הוא מ''ש המור וקציעה ס''צב, ''ונ''ל פשוט שלא נפסלו הידים אם נגעו בליחת החוטם בדרך השלכתה, כיון דאורחיה בהכי ולא קפדי עלה אינשי כולי האי.'' ולכן כתב המ''ב שם ס''ק ל, ''האוזן והאף - והגר"א מיקל בזה וכ"כ בשע"ת בשם מור וקציעה.''

ולפי זה אף י''ל שכשיש לכלוך האף בניר טישו, שאין זה בכלל מטונף. ואף י''ל כן לדעת המהרי''ל והרמ''א הנ''ל, שיש לפרש לדעתם שרק כשהלכלוך הוא בעין הוא מטונף, משא''כ כשהוא נבלע או מכוסה בניר טישו.

וכן נראה ממ''ש מרן ס''קנא ז, לגבי קדושת בית הכנסת, ''יכול לרוק בו ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירוק לתוכו לא יהא נראה.'' ולשון ''גמי'' כמ''ש הרמב''ם במשנה שבת פ''ח ב, ''גמי - הוא הגומא ובעברי "תיבת גומא" (שמות ב, ג).'' וזה כמ''ש הב''י ס''צ, ''או מכסהו בגמי. כן כתב הר"י בפרק מי שמתו, שאם יש בבית הכנסת תבן או גמי רוקק עליו ואינו צריך לשפשף, שהרי הרקיקה מכוסה בגמי. וכן כתב שם הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל.'' וכן כתב הכה''ח ס''קנא אות נ, ''או שיהיה שם גמי וכו', וה''ה תבן. א''ר אות י''ג.'' וכתב המ''ב שם ס''ק כו, ''גמי. או תבן וחול.'' ולכן נראה שאין דין ניר טישו יותר חמור מתבן וחול שהיו בבית הכנסת.

ויש לדקדק בדין תבן וחול, שנראה שהם נהגו להניח אותם בקרקע בית הכנסת או בכלי בתוך בית הכנסת, וכמ''ש רבינו יונה ''שאם יש בבית הכנסת תבן'', ומותר לאדם לרוק בהם. וגם משמע שזה אף שהתבן או החול הם מיוחדים לרקיקה, והכל יודעים שזה תכליתו בבית הכנסת.  

וגם לא מצינו בפוסקים הנ''ל שהאדם צריך להוציא את התבן והחול מיד מבית הכנסת אחר הרקיקה. אלא אף את''ל שאין זה כבוד לבית הכנסת וצריך להוציא את התבן והחול שיש בהם רוק, מ''מ כבר מצינו במקדש שא''צ להוציא את הדשן מיד לחוץ משום כבוד המזבח, אלא מותר להניח אותו במקדש עד ''כשהיה רבה'' כמ''ש הלח''מ, או להוציאו פעם אחת בכל יום כמ''ש המל''מ.

ה) ואה''נ שכתב מרן ס''קנא ח, ''טיט שעל רגליו ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל, וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך.'' אלא אין זה דומה לנד''ד, שלגבי הטיט שעל רגליו, דין זה חמור כיון שהאדם לכתחילה הביא את הטיט לתוך בית הכנסת, משא''כ אם בשעת תפילה כשהאדם כבר בבית הכנסת הוא צריך לקנח האף שלו, שאונס זה קרה בתוך בית הכנסת והאדם לא כיון לכך בתחילה בשעת כניסה לבית הכנסת. ולכן אין זה דומה לדין טיט הנ''ל.

ועוד, הטיט ברגליו נחשב טינוף, משא''כ צואת האף כמ''ש הגר''א והמו''ק הנ''ל, ואף לדעת המהרי''ל והרמ''א י''ל שכשלכלוך האף נבלע או מכוסה בניר טישו שאין זה נחשב טינוף. 

וגם י''ל דבשלמא אם האדם מקנח אפו בבגד שלו, אז הוא עובר על ''שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך'', משא''כ כשהוא מקנח אפו בניר טישו ומניח את הטישו בכלי שמיוחד לכך. ובפרט שלפי מה שכתבתי לעיל שלכ''ע אין הטישו נחשב מטונף.

ולכן נראה שהוא מותר להניח איזה כלי בבית הכנסת כדי להניח שם ניר קנוח אף כיון שאין זה נחשב טינוף, וכ''ש אם יש לכלי זה כיסוי כמ''ש רבינו יונה הנ''ל ''שהרי הרקיקה מכוסה'', ואף שכלי זה מיוחד לכך אין חשש כדמצינו בדין תבן וחול הנ''ל שהם מיוחדים לרקיקה. אולם אין להביא לכתחילה דברים מטונפים מחוץ לתוך בית הכנסת כדי להניח אותם בכלי זה כדמצינו בדין טיט הנ''ל. וגם נראה שהוא א''צ להוציא את הכלי כמה פעמים ביום כדי להריקו באשפה בחוץ, אלא די בפעם אחת ביום או כשהכלי מלא כדמצינו בדין הוצאת הדשן במקדש.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני