האם סעודת הבראה היא סעודת מצוה כדי לדחות תענית בכורות בערב פסח

לכבוד הרה''ג מתתיהו גבאי שליט''א

כתב כת''ר, ''הסתפקתי בסעודת הבראה שעושין לאבל בסעודה ראשונה שהוי סעודת מצוה, וכמ''ש בס' ערוך השלחן א''ח ס''רמט ס''ז, דמותר לאכול סעודת הבראה בערב שבת שהא סעודת מצוה וכדין סעודת מצוה דשרי בערב שבת ע''ש, אם נפטר ע''י זה מתענית בכורות כדין סעודת מצוה שפוטר כברית מילה או פדיון הבן, שיש מקילים לפטור מתענית בכורות וכמ''ש המ''ב ס''תע ס''ק י ע''ש, אם גם בסעודת הבראה אפשר להקל עי''ז ליפטר מתענית בכורות. ואולם ראיתי בספר גשר החיים ח''א פ''כ ס''ק יא (דף קנח) דאין סעודת הבראה סעודת מצוה שרשאי להתענות, ומי שאין רגיל בערב שבת אחה''צ לא יאכל סעודת הבראה בערב שבת ע''ש. ולכאורה צ''ע מהמקו' בסנהדרין ע' ע''ב דאין נעשה בן סורר ומורה כשאכל בסעודת תנחומי אבלים, ולכאורה זהו סעודת הבראה ע''ש. וא''כ מוכח שסעודת הבראה הוי סעודת מצוה שנפטר בן סורר ומורה כשאכל. והגשר חיים כתב שאין זה סעודת מצוה, וס''ל דהמצוה בסעודת הבראה זהו לשכניו שיאכליהו סעודה ואין המצוה לאבל בעצם אכילת הסעודה, וא''כ ודאי שאין נפטר ע''י זה מתענית בכורות כשאכל בסעודת הבראה... וצ''ע.'' ע''כ דברי כת''ר.

א) נראה שצריך לחלק כמ''ש הגשר החיים הנ''ל בין האבל ובין שכניו, שהמצוה היא רק על שכניו, משא''כ האבל עצמו. וכן נראה מלשון הטור ס''שעח שכתב ''אבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה, אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון. ומצוה על שכיניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו.'' וכן לשון מרן בש''ע שם סע' א, ''אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון, ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו.''

הרי לגבי האבל יש רק ''איסור'' לאכול משלו, אבל לגבי שכניו יש ''מצוה'' להאכילו. ולכן יש לדמות האיסור של האבל לאיסור לאכול בהמה טרפה. וי''ל שכשהאדם אוכל בשר כשר בשלמא שהוא אינו עובר על האיסור לאכול בהמה טרפה, אבל אין לומר שזה ''סעודת מצוה'' כיון שהוא אינו אוכל טרפה. וכן י''ל באבל שכשהוא אוכל סעודת הבראה זה רק מניעת איסור ולא סעודת מצוה. 

וגם יש לדמות זה לעני שמקבל אוכל מבעל צדקה, דבשלמא שבעל צדקה מקיים מצוות צדקה (וכשכניו של אבל מקיימים מצוה), אבל העני שמקבל את האוכל הוא אינו מקיים מצוות צדקה (וכן האבל שמקבל הסעודה משכניו אינו מקיים מצוה.)

ולכן לגבי סעודת הבראה י''ל שהיא סעודת מצוה דוקא אצל השכנים, משא''כ לגבי האבל עצמו. ולפי זה יש לעיין במ''ש בסנהדרין ע: לגבי בן סורר ומורה, ''דבר מצוה תנחומי אבלים'', וכן הוא ברמב''ם הל' ממרים פ''ז הל''ב, שכתב ''אפילו אכלו בתנחומי אבלים שהיא מצוה מדבריהם הרי זה פטור''. ונראה שכאן בן סורר ומורה הוא אבל והוא אוכל עם חבורה בסעדות הבראה וכמ''ש הרמב''ם שם ''ויאכל וישתה חוץ מרשות אביו בחבורה שכולן ריקנין ופחותין''. וקשה לומר שכל החבורה הם אבלים ביחד, אלא נראה ששאר החבורה הם רק מצטרפים עם האבל באותה סעודה, וזה מ''ש הרמב''ם בלשון רבים ''אכלו''. ונראה שהחידוש כאן שאף שהאבל מצד עצמו אינו מקיים מצוה, מ''מ כיון שעדיין זה סעודת מצוה מצד השכנים, אז עדיין אותו בן סורר ומורה הוא פטור. וזה כוונת הגמ' שאמרה ''לאיתויי תנחומי אבלים'', דהיינו אף שמצד עצמו אין מצוה מ''מ כיון ששייכת מצוה בסעודה זו מצד השכנים אז די בזה כדי לומר שבן סורר ומורה פטור.

ואולי כן כוונת רש''י שם שכתב ''לאיתויי תנחומי אבלים - דאע"ג דתקנתא דרבנן בעלמא הוא דאי מרישא הוה אמינא חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלין קדשים או פסחים.'' ויש לפרש שלגבי כהנים שאוכלים קדשים שכולם מקיימים מצוה בשעת אכילה, וכן לגבי אכילת פסחים כולם מקיימים מצוה, משא''כ לגבי סעודת הבראה שהאבל עצמו אינו מקיים מצוה אלא רק שכניו, ועדיין הוא פטור משום בן סורר ומורה כיון שעכ''פ יש ''תקנתא דרבנן'' והוא בכלל תקנה זו אף שהוא עצמו אינו מקיים מצוה. 

ולכן עדיין י''ל שכשהאבלים אוכלים סעודת הבראה בפני עצמם ובלא השכנים, אז אין זה סעודת מצוה כלל.

וגם יש לדקדק שמ''ש הערה''ש א''ח ס''רמט אות ז ''וסעודת הבראה יכול לאכול בערב שבת, דגם זו מצוה'', הוא שלא כהמנהג ודלא כפסק הש''ע בי''ד ס''שעח ה, שכתב ''מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם ביה"ש יש מי שאומר שמברין אותו אז, ולי נראה דכיון שאינו חובה טוב שלא להברותו אז מפני כבוד השבת וכן נוהגין.''

ב) נראה שאף את''ל שסעודת הבראה היא בכלל סעודת מצוה גם לגבי האבל עצמו וכנראה מסתימת דברי הערה''ש הנ''ל, עדיין הסעודה אינה יכולה לדחות תענית בכורות. ולכן מצינו שכתב הכה''ח ס''תע אות י, ''הבכורות אעפ"י שמתענין בע"פ יכולין לאכול בסעודת ברית מילה והמחמיר תע"ב. הר"ש הלוי חא"ח סי' ג', כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' א' פר"ח.''

הרי המקור לדין זה לפטור בכור מתענית בכורות הוא בשו''ת מהר''ש הלוי. וכתב הרב השואל שם, ''ראובן נולד לו בן והיה יום שמיני מילת הבן הנולד... בערב פסח... האם היה יכול לאכול באותו היום בסעודת מילת בנו לפי שהיה אבי הבן בכור והבכורות מתענים בערב פסח, ועוד אף אם היה פטור מלהתענות משום דיום טוב שלו הוא, האם בנו הגדול שהוא בכור יאכל גם כן ולא יתענה כיון שגם הוא שייך לשמחת המילה שהוא אחיו של הנולד.'' ע''ש. הרי שלדעת הרב השואל הטעם שאבי הבן פטור מתענית בכורות הוא מפני ''דיום טוב שלו הוא'' ואיכא ''שמחה'' של מצוות מילה.

וכן דעת מהר''ש הלוי שם, וז''ל ''יש להביא ראיה דנ''ד מותר לאכול מדכתב הטור בהל' ט''ב ס''תקנט דרבינו יעבץ היה בעל ברית בט''ב שנדחה ולא השלים תעניתו, השתא ומה ההוא תענית שהוא כתוב בפסוק צום החמישי, ואפילו שהוא נדחה הוא חמור דהא ר' יוחנן אמר שאם היה שם היה קובעו בעשירי, ואפ''ה בשביל המילה לא השלים תעניתו, כ''ש תענית זה שאינו אלא מנהג שהמילה ידחה אותו וראוי לו לאכול ולא להתענות, גם נראה להקל על הבן ראובן הבכור אחיו של הנולד שיכול לאכול...''. ע''ש.

הרי מהר''ש הלוי ז''ל כיון למ''ש הטור ס''תקנט, ''מעשה שחל ט"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית, והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו, לפי שי"ט שלו היה, וראיה מהא דתניא (ערובין מא, א"ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט"ב בשבת ודחניהו עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה.''

ולכן נראה לומר שרק כשיש יו''ט שלו הוא אפשר לדחות התענית, וזה כדמשמע ממ''ש במו''ק יד: ''אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.'' ופירש''י שם, ''אתי עשה דרבים – ושמחת. ודחי עשה דיחיד - אבל דכתיב (ירמיה ו) אבל יחיד עשי לך.'' ע''ש.

משמע מזה שרק כשיש חיוב של שמחה, כגון ''ושמחת'' אפשר לדחות את האבלות. וכן י''ל לגבי תענית ט''ב שנדחה שרק כשיש חיוב של שמחה לגבי היחיד הוא יכול לדחות את התענית, אבל כשאין חיוב של שמחה, ממילא שהיחיד אינו יכול לדחות את התענית.

ולכן י''ל לגבי ר''א בר צדוק שכיון שהוא יו''ט שלו ויש לו חיוב של שמחה אף שהוא יו''ט של יחיד, מ''מ עדיין הוא יכול לדחות ט''ב שנדחה ולכן הוא א''צ להשלים תעניתו. וכן י''ל לגבי מעשה דרבינו יעבץ הנ''ל שכיון שיום מילה היה יו''ט שלו ויש לו חיוב של שמחה, הוא יכול לדחות ט''ב שנדחה. אולם לגבי סעודת הבראה, מאי יו''ט שלו איכא? ומאי חיוב של שמחה איכא? אלא אדרבה הוא יום מר, וא''א לומר בזה יום טוב שלו יכול לדחות תענית בכורות. ולכן בשלמא כשיש סעודת מצוה כשיש שמחת מצוה די''ל שהסעודה יכולה לדחות את התענית כיון שמצינו זה בפירוש בגמ' עירובין הנ''ל, אבל מהיכא תיתי לומר שסעודת מצוה שאין בה שמחה כלל שהיא יכולה לדחות תענית, שזה לא שמענו בשום מקום. ולכן נראה שאף לדעת הערה''ש הנ''ל שסבר שסעודת הבראה היא סעודת מצוה, מ''מ לא משום זה הסעודה יכולה לדחות תענית בכורות.

ג) מ''מ עדיין יש לדון בזה מטעם אחר. ולכן כתב האור זרוע הל' אבילות ס''תל, ''ואין מניחין את האבל להתענות ביום א' אלא מאכילין ומשקין אותו, וכבר רבי' שב"ט זצ"ל לא הניח בתעניות שלפני ר"ה להתענות ביום קבורה דכיון שאינם חובה תעניות הללו מוכלינן ומשקינן ליה לפכוחי צערא.''

ולפי זה אף י''ל שאין לאבל להתענות בתענית בכורות שגם היא ''אינה חובה'' וכמ''ש הב''י ס''תע, ''גרסינן במסכת סופרים פרק אחרון, וכתב הרא"ש והמרדכי בפ' ע"פ דיש סעד למנהג זה בירושלמי.'' ע''ש. וכן הוא בריקנאנטי בתשובותיו ס''תקעד. ע''ש.

הרי היא רק מנהג. וכן כתב הב''י שם, ''וכתב בתה"ד שאם חל ע"פ בשבת מתענין הבכורות ביום ה' שלפני השבת, וכן כתב האגור בשם מהר"י מולן, וכתב אכן אבי מורי לא הנהיג כן אלא שלא להתענות כל עיקר הואיל ונדחה ידחה מאחר שאינו אלא מנהג.'' ע''ש. ולכן י''ל שלדעת האור זרוע הנ''ל שאף לגבי תענית בכורות י''ל ''דכיון שאינם חובה תעניות הללו מוכלינן ומשקינן ליה לפכוחי צערא.''

אלא הב''י י''ד ס''שעח, אחר שהוא הביא מ''ש בהג''א בשם האור זרוע הנ''ל, הוא כתב בשם המרדכי, ''כן היה מנהגו של הריב"ם שהיה צם כל יום א' עד הלילה יען שלא רצה ליהנות משל אחרים.'' משמע שמותר להתענות אם האבל רוצה, ודלא כהא''ז הנ''ל. וכן פסק מרן בש''ע שם סע' ג, ''אם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה.'' הרי שזה שלא כדעת הא''ז הנ''ל. ויש להעיר על הערה''ש ס''שעח אות ד, שאחר שהוא הביא פסק הש''ע הנ''ל הוא הביא דעת הא''ז, והלא אם כבר ראה מרן מ''ש הא''ז ועדיין הוא פסק דלא כוותיה, אז ממילא דלא קי''ל כוותיה, ולכן מאיזה טעם הביא הערה''ש דעת הא''ז אחר דעת מרן בש''ע.

ולפי זה נראה שאף האבל חייב בתעניות שלפני ר''ה, או בתענית בכורות, שהרי אין לו שום חיוב שלא להתענות. ועיין עוד בחיים ביד ס''קכא.  

אלא לפי זה יש לדקדק, שאת''ל שסעודת הבראה היא סעודת מצוה והיא יכולה לדחות תענית בכורות, אז איך פסק מרן שהאבל מותר להתענות ביום ראשון של אבלות, הלא הוא צריך לקיים מצוות סעודת הבראה. וגם יש להעיר, שהלא גם פסק הרמ''א ס''שעח ג, ''וכן אם לא הברוהו ביום ראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך הבראה (טור)'', משמע שהאבל מאבד מצוה זו של סעודת הבראה, אם הוא מתענה ביום ראשון. אלא על כרחך צ''ל שאין ''כח'' בסעודת הבראה לדחות תענית כלל, שהרי הרשות נתונה שלא לקיים מצוה זו וכמ''ש מרן ס''שעח ה ''ולי נראה דכיון שאינו חובה''. ולכן צ''ל כמו שכתבתי לעיל, שאין סעודת הבראה יכולה לדחות תענית בכורות אף את''ל שהיא סעודת מצוה, וזה משום שאין סעודת הבראה סעודה על שמחת מצוה, וליכא ''יום טוב שלו'' וכמו שפירשתי לעיל.  

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני